דרך ארץ קדמה לתורה

אחד הנושאים המטרידים אותי וכבר הזכרתי זאת בעבר, הוא ההתעסקות הרבה במידע ובידע.
ומה עם החינוך? היכן הערכים? ד"ר נטע נוצר הקדישה לכך תשומת לב בשיעוריה על מטרות לימודיות וניסוחן. התחברתי לקביעתה כי בכל שיעור יש להקפיד לנסח מטרות חינוכיות מתחום הרגש, ההתנהגות והערכים, בנוסף למטרות הלימודיות. גם בלימוד מתוקשב ניתן וצריך לדרוש מהלומדים כבוד הדדי, הקשבה והתחשבות. עצם העבודה השיתופית יש בה כדי לעודד התנהגויות חיוביות. הלומדים צריכים להרגיש מחוייבות כלפי הקבוצה או הצוות ולהתחלק באופן הגון בביצוע מטלות. עליהם לשאת באחריות כלפי הקבוצה בהשגת היעדים והמטרות של המשימה המשותפת. הלומדים צריכים לדעת לכבד את רצון הזולת ולהיזהר בכבודו כפל כפליים, משום הפומביות הקשורה באופי הטכנולוגיה.
ומעניין לעניין, באותו עניין: לאחרונה, באחד הימים, במהלך שיעור בכיתתי, התעורר פתאום ויכוח קולני בכיתה (ללא קשר לשיעור). מסתבר שאחד התלמידים העלה חומרים לפייסבוק , בניגוד להסכמת חבריו. הוא צעק שהמצלמה שלו ושהוא יכול לעשות בה כרצונו. לעומתו צעקו אחרים שאין לו זכות לפרסם מידע הקשור בהם ללא הסכמתם. מצאתי עצמי מעורבת בסוגיה של צנעת הפרט וכבוד הזולת. כמובן שאני מזדהה עם אלה הדורשים את אישורם בטרם העלאת חומרים המזכירים אותם ושכנעתי את המפרסם לוותר על העניין ולהוריד מהפייסבוק את מה שהעלה.
מסתבר שגם בכיתת מבוגרים, לא הכל ברור, הגבולות מטושטשים ויש צורך להסב את תשומת הלב של הלומדים לרגשות האחר ולכבודו.

ספרים, רבותי, ספרים? הידע ברשת ובחינם

אחד הדברים המרתקים אותי, הוא היכולת של האדם בן זמננו ללמוד ולהשכיל מבלי לצאת מפתח ביתו. בעבר, כדי לרכוש ידע ולהרחיב אופקים היה צורך להתאמץ, להשקיע זמן רב ואף ממון. כיום, באמצעות האינטרנט, הידע נגיש לכל, בכל עת ובכל מקום. כל שנדרש הוא מחשב, חיבור לאינטרנט, סקרנות, מוטיבציה ו...קדימה לדרך. כל תחום בו מוצאים עניין- קיים שם, ברמה מקצועית ועניינית, במגוון ייצוגים: טקסטים, מצגות, סרטונים וכד'. ניתן לדון על הנושאים המעניינים אותך ולהחליף דעות עם אחרים.
בתגובה למאמר שפורסם לפני שנתיים במגזין The Atlantic Monthly, תחת הכותרת "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים", בו טען המחבר ניקולס קאר כי כאשר אנשים גולשים באינטרנט, הם מאבדים בתוך שטף המידע את היכולת להתרכז בנושא כלשהו- נערך מחקר על ידי מכון המחקר Pew.
במחקר של Pew השתתפו 895 מומחים לאינטרנט ולטכנולוגיה מביניהם בכירים בגוגל ומייסד קרייגליסט. תוצאות המחקר מראים כי שלושה מכל ארבעה מומחים חושבים כי השימוש באינטרנט מרחיב את האינטליגנציה האנושית, ושני שלישים חושבים כי השימוש באינטרנט משפר את מיומנויות הקריאה, הכתיבה ורכישת הידע. המומחים מסכימים: ככל שתגגלו יותר, כך תחכימו. גוגל ואתרי אינטרנט נוספים שמקלים על חיינו אינם הופכים אותנו לטיפשים, אלא להפך הם הופכים אותנו לחכמים יותר.
במחקר התבקשו הנשאלים להביע את דעתם על טענות בנוגע להשפעת האינטרנט על בני האדם ב-2020:
76% מהנשאלים הסכימו עם הטענה כי ב-2020 השימוש באינטרנט ירחיב את האינטליגנציה של בני האדם; 81% הסכימו עם הטענה כי הג'אדג'טים החמים שיכבשו את המשתמשים ב-2020 יגיעו בהפתעה ברוב המקרים, כאשר רוב החדשנים של ימינו לא יוכלו לצפות אותם; ו-61% משהמשתתפים חושבים כי המחלוקת לגבי חופש זרימת המידע באינטרנט תיפתר במינימום של הגבלות.
שתי דוגמאות להעשרה ולמידה ברשת, שמצאו חן בעיני, הן: "האוניברסיטה של העם", University of The People והרצאות TED .
שי רשף, יזם ישראלי בעל חזון, הקים אוניברסיטה אינטרנטית, "האוניברסיטה של העם", במטרה לצמצם את הפער בין מדינות העולם השלישי למדינות המפותחות. הקורסים מבוססים על טכנולוגיה בסיסית: מחשב וחיבור לרשת, על מנת לאפשר נגישות לכולם. המרצים מתנדבים מאוניברסיטאות מכל העולם. היא פועלת כבר כשנה. היא אמורה לקבל הכרה מאוניברסיטה אמריקאית, לאחר שתקיים שני מחזורי לימוד.
הרצאות TED בשפות שונות ובעברית, פותחות צוהר לעולמות רבים במגבלת זמן של 18 דקות, לכל היותר.

דוגמא להרצאת TED בתחום החינוך, להנאתכם...

רשתות חברתיות- מענה לצורך בסיסי של האדם כיצור חברתי

פרופ' גוסטבו מש, ראש החוג לסוציאולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, ערך מחקר אורך על מגמות חברתיות ברשתות החברתיות בישראל. מן המחקר עולה כי כל מגזר תעסוקתי מעדיף רשת חברתית אחרת.
המחקר מצא כי כ- 60% מהגולשים הישראליים, חברים ברשתות חברתיות בישראל. והמספרים כל הזמן בעליה.
בראיון שנערך עימו, פרופ' מש מתייחס למספר שאלות:
* מה הפך את הרשתות החברתיות לכל כך פופולריות?
- פרופ' גוסטב מש מסביר כי התקשורת מתווכת מחשב, כל האפליקציות נמצאות בהישג יד, בצורה קלה מאד לשימוש, המאפשרות שמירת קשר עם הקרובים, הצגה עצמית וקבלת מידע אודות אחרים בקלות.
* באילו רשתות חברתיות האנשים גולשים, מלבד פייסבוק?
- השאלה המרכזית שהם בדקו היא: מי משתמש במה, איפה ולאילו מטרות?
והתשובה: בפייסבוק משתמשים כולם: צעירים ומבוגרים, בעלי משפחה ושאינם בעלי משפחה. בטוויטר, כרגע משתמשים אנשים צעירים בעיקר, סטודנטים, "דור האינטרנט". דה מרקר קפה ממוקדת במרכז, הולכת וקטנה עם הזמן, כי יש לה תחליפים. הגיל הממוצע 40, עם ייצוג יתר לנשים. ללינק-אין ייצוג יתר של גברים.
הבחנה נוספת: בפייסבוק משתמשים בעיקר למטרות אישיות. לינק-אין זוהי רשת חברתית- עסקית, המשמשת בעיקר לגיוס כח אדם.
פרופ' מש מוסיף ואומר כי היווצרות התרבות והתוכן בתוך הרשת היא בידי המשתמשים. כל מעבר או הצטרפות לרשת חברתית גוררת בעקבותיה הצטרפות מעגל החברים, בני המשפחה והמקושרים.
מה זה אומר על התרבות שלנו, העניין שאנו מנהלים את החיים שלנו ברשתות חברתיות? האם זה בא על חשבון החיים האמיתיים? המחוייבות שלנו לעבודה והשעות הרבות שאנו מקדישים לה מחייבות אותנו למצוא כל דרך אפשרית לשמירה על הקשרים החברתיים שלנו. הרשתות החברתיות עונות על צורך בסיסי-חברתי הקיים בנו ולכן הן מצליחות כל כך.
השאלה, עליה אין הפרופ' מרחיב את התשובה- היא: היכן עובר הגבול? זוהי השאלה המרכזית. היום, כאשר בעזרת טלפון סלולרי כל אחד יכול לדעת היכן אני נמצאת, זה משרת אותנו כחברה? אין עוררין על מיקומה וחשיבותה של רשת חברתית. כיום היא עובדה מוגמרת וחלק בלתי נפרד מן התרבות שלנו. אך, בהיות הרשת החברתית חשופה, גלויה ומפורטת כל כך, האם הגבול הוא אינדיבידואלי וכל אחד מחליט איפה הוא מציב את הגבול שלו? האם ניתן להגביל אחרים? האם צריך לקבוע גבולות? שאלות רבות, סביב אותו עניין... והזמן, כנראה, יעשה את שלו ויכריע...
בינתיים, כהורים, כמורים, כמחנכים- איננו יכולים להמתין. יש להעלות לשיח הביתי והכיתתי את השאלה, כדי שהילדים יהיו מודעים להשלכות של החשיפה והסכנות הצפונות בה ויחשבו היטב לפני שהם מעלים מידע אישי, כזה או אחר.

לראיון המלא עם פרופ' גוסטבו מש:

בלוג, פומביות ומה שביניהם

מתחילת הלימודים, חברתי מיכל סיוון ואני נוהגות לנהל שיחת תובנות והסקת מסקנות, בתום יום הלימודים, במכונית, בדרכנו הביתה.
הדיון הפעם נסב סביב השאלה - האם למידה פומבית מתאימה לכולם?
בלימודינו, אנו מתבקשים לחוות דעה ולהיות מעורבים בפורום, בויקי, בבלוג וב- HighLearn. הכל חשוף לעין כל - דעות ומחשבות, תוצרים ועבודות וכד'. הפעילות הלימודית מתוקשבת וגלויה ומועלית לבמות משותפות, כחלק מ"חברה חכמה", הלומדת בשיתופיות מתוך הזנה הדדית.
בכיתה המסורתית, לתלמיד קיימת בחירה האם לקחת חלק פעיל בפעילות הלימודית או להיות נחבא אל הכלים, מופנם ושקט. הוא תלמיד מעורב מבחינת הקשבה, שליטה בחומר וביצוע משימות, אך מעדיף שלא להשתתף בפעילויות פומביות. זאת, מסיבות שונות: ביישנות, צניעות, רצון שלא להתבלט, חוסר עניין ואי רצון בשיתוף אחרים במחשבותיו ותובנותיו וכד'.
בלימוד המתוקשב, בהשתתפות החובה בכל המסגרות שהזכרתי, לתלמיד אין בחירה. בעצם, הפומביות נכפית עליו ואין מקום לרצונו ונטייתו האישית. אמנם, יש ביטוי אישי לדעותיו, מחשבותיו ויכולותיו הלימודיות- אך, מה אם אינו מעוניין לחלוק ולשתף אחרים? היכן הבחירה והעדפה האישית? האם אין להם מקום? התנגדותו הפנימית לפומביות לא נובעת מתוך "סנוביות" ורצון "לשמור" את יצירותיו לעצמו... אלא כי זה לא מתאים לאופיו ולנטיות ליבו. האם זה הוגן לכפות השתתפות פומבית בקרב תלמידים? הלא חלק מהציון והערכה היא התרומה לתוצר ולקיחת חלק פעיל בתהליך. האם יש לספק אלטרנטיבה לתלמידים שאינם מעוניינים בכך? מהו הגבול? האם עלולה להיגרם נשירה מהלימודים כתוצאה מאי רצון לקחת חלק בדרך לימוד שאינה מותירה ברירה, הסותרת את האופי של הלומד ונוגדת את רצונו לשמור על צנעת הפרט?!
האם צריך ליידע מראש ולאפשר התנסות, כדי שהתלמיד יבין לקראת מה הוא הולך ולבחון את עצמו האם הדרך הזו מתאימה לו?
כמובן שיש הבדל בין תלמידי ההתמחות שלנו "תקשוב ולמידה" לבין תלמידים מתחומים אחרים. כלומר, חשוב שתלמידי "תקשוב ולמידה" יכירו מנסיון אישי את האפשרויות השונות הגלומות בטכנולוגיות תקשוב, כדי שיוכלו להצביע על יתרונותיהם וחסרונותיהם, לשם הפעלת שיקול דעת פדגוגי האם הטכנולוגיה המסויימת מתאימה לתכנים ולתלמידים מסויימים. בנוסף, כשמדובר באנשים מבוגרים- יש בידיהם בחירה ואולי אפילו יכולת למחות. כשלומדים במסגרת של תואר אקדמי וההשתתפות המתוקשבת הפומבית היא חלק ידוע מחובות הקורס- זה מקובל, כל עוד התלמיד מודע לכך ומוכן להשתתף בזה. אבל, כשמדובר בתלמיד בית ספר, ילד שאינו מרגיש בטחון להשתתף ולהעלות חומרים משלו, ילד בעל דיסלקציה, ילד בעל כושר ביטוי שאינו ברור ומשובח, כתיבה בשגיאות כתיב וניסוח וכד' (כמו גם מבוגרים)- האם איננו חושפים אותו ללעג חבריו? ברור, שבכיתה המסורתית הוא יכול לזכות באהדה על ידי הדגשת תכונות חיוביות שלו והצנעת חולשות...
כמובן שלשיתופיות ולהעלאה פומבית של חומרים יש יתרונות רבים - אך לא כאן ברצוני להתייחס לכך, אלא באתי להאיר נקודה שמיכל ואני דנו בה והתלבטנו לגביה במכונית, בדרך הביתה, בסיום יום הלימודים...

הקונסטרוקטיביזם ניצח!

בשבוע שעבר, במקום יום לימודים רגיל, חווינו יום "לימוד מרחוק". ישבנו בספרייה עם שפע משימות והתמודדנו בצוותים עם המטלות שהונחתו עלינו. התחושה היתה קשה ומתסכלת: "כל מרצה חושב שהוא יחיד", "אם אני משלם כל כך הרבה כסף - שילמדו אותי בתמורה. למה אני צריך לעבוד כל כך קשה כדי ללמוד?", "יכולתי לשבת בבית, לקבל את רשימת המטלות ולעשות אותם בזמני החופשי", "בלאו הכי אנחנו לומדים הכל בכוחות עצמנו", נשמעו טענות מכל עבר (אני, כמובן, מקצינה למען הדיון והעלילה...). התחושה היתה שהקונסטרוקטיביזם ניצח - אנחנו מותשים! מהי הגישה הקונסטרוקטיביסטית? בקיצור ניתן לומר שמדובר בהבניית ידע על ידי התלמיד. על פי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, המורה אינו מלמד אלא מנחה ומכוון את התלמיד ומציב בפניו משימה שיש לפתור. עם משימה זו עליו להתמודד בצוות, בעזרת חיבור ל"מרכז המידע העולמי"- האינטרנט, ולא רק. לאחר שהתלמיד חוקר ולומד את הנושא, עליו לארגן את הידע שלו ולהבנות אותו משפע מידע לידע מועיל, המתאים לנושא בו הוא דן, בעבודה שיתופית עם חברי הצוות.
בלימודינו במכללה מופעלים עלינו עקרונות הקונסטרוקטיביזם. קשה להיות תלמיד קונסטרוקטיביסטי: הוא חייב להיות פעיל, לתור אחר מידע, לסנן, לעבד ולארגן אותו, לשתף ולהתייעץ עם חבריו בדרך לסיכום הדברים, מתוך תחושת אחריות ומחוייבות לצוות איתו הוא פועל. המרצה- נמצא שם, משגיח מן הצד כמנחה ומכוון על פי מחוון- זהו היעד. לשם תגיע, כמעט, בכוחות עצמך. זהו קונסטרוקטיביזם במיטבו. במיטבו? זה נכון, אולי, לגבי התלמידים של היום, הגדלים לתוך זה (או אמורים לגדול). אך, הדור שלנו, שלא ידע קונסטרוקטיביזם מהו, מצפה ש"יאכילו" אותו והמידע "יוגש בכפית". ריבוי המשימות מתיש אותנו והתחושה היא ש"הכל אנחנו לומדים בעצמנו". קונסטרוקטיביזם, כבר אמרתי?!...
יש עוצמה וכח ביכולת לימוד עצמי. צריך לדעת ללמוד ללא עזרה. זוהי מיומנות חשובה מאד. בחברת המידע, בה אנו מצויים כיום, זהו כרטיס כניסה להצלחה. חוויתי זאת בעבר כשלמדתי תיכנות. אחד הדברים שלימדו אותנו שם היה ללמוד בכוחות עצמנו. זאת, מכיוון שתחום זה משתנה ומתפתח בתדירות גבוהה ונדרש מהמתכנת להתעדכן באופן שוטף.
גם בעבודתי, כמורה באולפן, אני מיישמת שיטות קונסטרוקטיביסטיות ורואה את התרומה של לימוד בצוותא להטמעת הידע.
נכון. קשה להיות תלמיד קונסטרוקטיביסטי, אך יעילות הלמידה אינה מוטלת בספק. המכללה מלמדת אותנו קונסטרוקטיביזם מהו בבחינת "נאה דורש- נאה מקיים"...

סביבת למידה למורה ולתלמיד

goodteacher זוהי סביבת למידה.

"אתר זה מיועד לתלמידים ומורים אשר מנסים לבנות תהליך למידה מעניין ופורה יותר על ידי יצירתיות, גישה רעננה ורכישת מיומנויות שונות ומגוונות":

כתובת האתר:

http://www.goodteacher.co.il/

ה- twitter בהוראת שפה

ניתן לנצל את ה- twitter בלימוד סינכרוני וא-סינכרוני. אך, בעיני, כוחו ועוצמתו- בלימוד סינכרוני, כאשר התלמידים מתבקשים להגיב בזמן אמת למשימה שניתנה, כך שבעת ובעונה אחת מתקבלות תגובותיהם של כל התלמידים, תוך זמן קצוב של המורה.
כתנאי לכך חייבת להיות נגישות למחשב לכל תלמיד באופן מיידי.
ב- twitter אפשר להשתמש לאחר העלאת נושא לדיון, וכל תלמיד צריך לצייץ את דעתו בעניין. לאחר הצגת בעיה התלמיד צריך להציע פתרון. ניתן לערוך הצבעה בעד ונגד – עם או בלי נימוקים.
בהוראת השפה העברית ניתן לנצל את הרעיונות הנ"ל כדי לתרגל מבעי לשון ותבניות לשוניות, כגון: כדאי+ שם פועל.../ לו הייתי X, הייתי עושה... – לתירגול תנאי בטל/ לתרגל משפטי תנאי קיים / להבעת דעה להשתמש ב: לפי דעתי.../ לדעתי../ אני מסכים עם.../
כאשר יש פועל בעל משמעויות שונות, כגון: "להזמין" (תור, חברים למסיבה, טכנאי, כרטיסים לסרט וכד') – כל תלמיד שולח משפט משלו.
אפשר גם לתרגל זמנים: המורה נותנת לכל תלמיד משפט שונה להמרה. לאחר הציוצים של כולם- מתקבל מגוון משפטים עליהם עוברים כולם ביחד, כשהמורה מקרינה על הלוח את כל התשובות. כך גם לגבי כל הדוגמאות הקודמות.
אחד היתרונות של ה- twitter הוא המצגת השטוחה- הגלויה של המסר, כלומר באופן מיידי הכל גלוי לעין (בניגוד לפורום, למשל). כך, ניתן לערוך דיון לאחר הציוצים של כולם. זה חוסך זמן, כל אחד משתדל לדייק בלשונו כיוון שהוא יודע שהדברים יוצגו על הלוח ומתקבל מגוון רחב של תשובות/ תגובות, המהווה בסיס מפרה לנושא הנלמד.

twitter

בשבועיים האחרונים אנו מתנסים ב twitter . כשמסתכלים ברצף ה"ציוצים", נראה כי כל אחד מפריח לחלל מחשבה, דעה, אסוציאציה, קישור, ככל העולה על רוחו. נכון שהכל קשור בלמידה, כי בזה אנו עוסקים, מדי פעם יש תגובות והתייחסויות האחד לדברי האחר. בהתנסות זו לא הוגדר לנו מה לצייץ, כך שהיה הרבה מקום ליצרתיות וביטוי עצמי. ככלי בכיתה, ה twitter יכול לשמש כאמצעי להעברת מסרים, דעות וכד'. הוא נוח כי הוא פתוח ושטוח, כלומר הכל גלוי ללא צורך לפתוח קישור, כמו בפורום, למשל. הכל ניכר לעין וניתן להתרשם מהדברים במבט חטוף. האם אשתמש ב twitter בכיתתי??...