אחד הנושאים המטרידים אותי וכבר הזכרתי זאת בעבר, הוא ההתעסקות הרבה במידע ובידע. ומה עם החינוך? היכן הערכים? ד"ר נטע נוצר הקדישה לכך תשומת לב בשיעוריה על מטרות לימודיות וניסוחן. התחברתי לקביעתה כי בכל שיעור יש להקפיד לנסח מטרות חינוכיות מתחום הרגש, ההתנהגות והערכים, בנוסף למטרות הלימודיות. גם בלימוד מתוקשב ניתן וצריך לדרוש מהלומדים כבוד הדדי, הקשבה והתחשבות. עצם העבודה השיתופית יש בה כדי לעודד התנהגויות חיוביות. הלומדים צריכים להרגיש מחוייבות כלפי הקבוצה או הצוות ולהתחלק באופן הגון בביצוע מטלות. עליהם לשאת באחריות כלפי הקבוצה בהשגת היעדים והמטרות של המשימה המשותפת. הלומדים צריכים לדעת לכבד את רצון הזולת ולהיזהר בכבודו כפל כפליים, משום הפומביות הקשורה באופי הטכנולוגיה. ומעניין לעניין, באותו עניין: לאחרונה, באחד הימים, במהלך שיעור בכיתתי, התעורר פתאום ויכוח קולני בכיתה (ללא קשר לשיעור). מסתבר שאחד התלמידים העלה חומרים לפייסבוק , בניגוד להסכמת חבריו. הוא צעק שהמצלמה שלו ושהוא יכול לעשות בה כרצונו. לעומתו צעקו אחרים שאין לו זכות לפרסם מידע הקשור בהם ללא הסכמתם. מצאתי עצמי מעורבת בסוגיה של צנעת הפרט וכבוד הזולת. כמובן שאני מזדהה עם אלה הדורשים את אישורם בטרם העלאת חומרים המזכירים אותם ושכנעתי את המפרסם לוותר על העניין ולהוריד מהפייסבוק את מה שהעלה. מסתבר שגם בכיתת מבוגרים, לא הכל ברור, הגבולות מטושטשים ויש צורך להסב את תשומת הלב של הלומדים לרגשות האחר ולכבודו.
האם קיים הבדל בין הוראת ילדים לבין הוראת מבוגרים? הגישה האנדרגוגית טוענת שכן. האנדרגוגיה עוסקת במאפיינים ובצרכים הייחודיים של הלומד המבוגר, המבדילים אותו מהילד ומהנער הלומד, שבהם עוסקת זה אלפי שנים הפדגוגיה. הכרת מאפיינים אלה, בתחום הקוגניטיבי, בתחום הרגשי ובתחום ההתנהגותי עשוייה לשמש יסוד לתכנון, לפיתוח ולהערכה מעצבת ולהערכה מסכמת של תכניות למבוגרים. האנדרגוגיה מוגדרת כ"האמנות והמדע של העזרה למבוגרים ללמוד", בה ההוראה והלמידה הן אחריותם המשותפת של המורה והלומד. אלכסנדר קאפ (Alexander Kapp, 1833) טבע לראשונה את שם התיאוריה; מלקולם נואלס (Malcolm Knowles) פרסמהּ ברבים. התיאוריה מבוססת על ארבע הנחות יסוד: א. המבוגר נחשב לישות המכוונת את עצמה, הרואה את עצמו כלומד, הפעיל מתוך הכְוונה עצמית או כיוצר. הוא מודע לצורך שלו בלמידה, לחסרים שלו (בתכנים, במיומנויות, בכישורים, בכלים וכו') ובעל מוכנות ללמוד. ב. המבוגר תופס את ניסיון החיים כחלק מזהותו, העוזר לו בקידום הלמידה. ג. למבוגר מוכנוּת משתנה ללמידה, בהתאם לשלב בו הוא נמצא בחייו. ד. מבוגר מתייחס ללימודיו בפרספקטיבה מידית: הוא רוצה ליישם לאלתר את אשר הוא לומד ורואה בלימודיו אמצעי לשיפור יכולתו להתמודד עם בעיות החיים. כך שלמבוגר הניעה גבוהה ללמוד אם זיהה שהדברים מתאימים לצרכיו. בין מבקרי התיאוריה: אן הנסון (1996), ג'וזף דיוונפורט (1993), דאי (Day) ובסקט (Baskett). אחת מטענותיהם נגד התיאוריה היא שיש דמיון בין אנדרגוגיה לפדגוגיה ואין הצדקה לתיאוריה נפרדת וייחודית למבוגרים. מנסיוני בעבודה עם מבוגרים בטווח הגילאים 17-87, בני תרבויות שונות, בהוראת תחומי דעת שונים, אני מוצאת את הגורם המשמעותי ללמידה במוכנות ללמידה. בעיני, מוכנות מנטלית ללמידה ונכונות ללמידה הם הבסיס להטמעת המידע. כאשר הלומד מגיע פנוי ללמידה ומוכן להשקיע, סיכוייו להצליח גדולים, בכל גיל. כאן נכנס גם ההיבט הקוגניטיבי. ההצלחה תלויה, כמובן, ביכולות הקוגניטיביות של הלומד, אך מוטיבציה והשקעה מרובה יכולה להניב פרי בקרב לומדים בעלי מוטיבציה לעומת לומדים בעלי יכולת קוגניטיבית גבוהה שאינם מתאמצים להגיע להישגים. בעיני,"תלמיד תמיד תלמיד"... (כמעט) כל לומד, מבוגר כצעיר, רוצה להגיע למקסימום הישגים במינימום מאמץ והשקעה. לכן, לפדגוגיה יש מקום בתכנון למידה למבוגר כלצעיר. גם הלומדים המבוגרים מגיעים עם מוכנות משתנה. יש אנשים מגיעים ללימודים ללא מוכנות ללמידה. מוכנות נפשית, קוגניטיבית וכד'. זמן פנוי, רצון להשקיע. גם אם מדובר בצורך קיומי כמעט, כמו שליטה בשפה. אי אפשר להתעלם מהיות הלומד אדם מבוגר. הוא בא מרצונו ללימודים (אף אם לעתים מתוך צורך או מכורח הנסיבות). יש לנהוג בו כבוד, לחזק את בטחונו העצמי ביכולתו ללמוד ולא להירתע מגילו או השכלתו הקודמת. יחד עם זאת, האחריות ללמידה היא של התלמיד. תפקיד המורה לחשוף אותו לחומרים, ליצור אצלו הנעה ללמידה, לסייע בידו ולתמוך בו. הלומד המבוגר, הלומד מתוך הכוונה עצמית ומתייחס ללימודיו בפרספקטיבה מיידית זקוק לנלמד לשיפור התמודדותו עם בעיות החיים. לכן, ככל שיהיה עצמאי יותר ואחראי ללימודיו, כך יקנה כלים והרגלים מהם יפיק את המיטב בסיומם. כלים, אשר יועילו לו גם בהמשך, לאחר תום הלימודים. למאמר: מלקולם נואלס: אנדרגוגיה-יסודות בלמידת מבוגרים
