רשתות חברתיות- מענה לצורך בסיסי של האדם כיצור חברתי

פרופ' גוסטבו מש, ראש החוג לסוציאולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, ערך מחקר אורך על מגמות חברתיות ברשתות החברתיות בישראל. מן המחקר עולה כי כל מגזר תעסוקתי מעדיף רשת חברתית אחרת.
המחקר מצא כי כ- 60% מהגולשים הישראליים, חברים ברשתות חברתיות בישראל. והמספרים כל הזמן בעליה.
בראיון שנערך עימו, פרופ' מש מתייחס למספר שאלות:
* מה הפך את הרשתות החברתיות לכל כך פופולריות?
- פרופ' גוסטב מש מסביר כי התקשורת מתווכת מחשב, כל האפליקציות נמצאות בהישג יד, בצורה קלה מאד לשימוש, המאפשרות שמירת קשר עם הקרובים, הצגה עצמית וקבלת מידע אודות אחרים בקלות.
* באילו רשתות חברתיות האנשים גולשים, מלבד פייסבוק?
- השאלה המרכזית שהם בדקו היא: מי משתמש במה, איפה ולאילו מטרות?
והתשובה: בפייסבוק משתמשים כולם: צעירים ומבוגרים, בעלי משפחה ושאינם בעלי משפחה. בטוויטר, כרגע משתמשים אנשים צעירים בעיקר, סטודנטים, "דור האינטרנט". דה מרקר קפה ממוקדת במרכז, הולכת וקטנה עם הזמן, כי יש לה תחליפים. הגיל הממוצע 40, עם ייצוג יתר לנשים. ללינק-אין ייצוג יתר של גברים.
הבחנה נוספת: בפייסבוק משתמשים בעיקר למטרות אישיות. לינק-אין זוהי רשת חברתית- עסקית, המשמשת בעיקר לגיוס כח אדם.
פרופ' מש מוסיף ואומר כי היווצרות התרבות והתוכן בתוך הרשת היא בידי המשתמשים. כל מעבר או הצטרפות לרשת חברתית גוררת בעקבותיה הצטרפות מעגל החברים, בני המשפחה והמקושרים.
מה זה אומר על התרבות שלנו, העניין שאנו מנהלים את החיים שלנו ברשתות חברתיות? האם זה בא על חשבון החיים האמיתיים? המחוייבות שלנו לעבודה והשעות הרבות שאנו מקדישים לה מחייבות אותנו למצוא כל דרך אפשרית לשמירה על הקשרים החברתיים שלנו. הרשתות החברתיות עונות על צורך בסיסי-חברתי הקיים בנו ולכן הן מצליחות כל כך.
השאלה, עליה אין הפרופ' מרחיב את התשובה- היא: היכן עובר הגבול? זוהי השאלה המרכזית. היום, כאשר בעזרת טלפון סלולרי כל אחד יכול לדעת היכן אני נמצאת, זה משרת אותנו כחברה? אין עוררין על מיקומה וחשיבותה של רשת חברתית. כיום היא עובדה מוגמרת וחלק בלתי נפרד מן התרבות שלנו. אך, בהיות הרשת החברתית חשופה, גלויה ומפורטת כל כך, האם הגבול הוא אינדיבידואלי וכל אחד מחליט איפה הוא מציב את הגבול שלו? האם ניתן להגביל אחרים? האם צריך לקבוע גבולות? שאלות רבות, סביב אותו עניין... והזמן, כנראה, יעשה את שלו ויכריע...
בינתיים, כהורים, כמורים, כמחנכים- איננו יכולים להמתין. יש להעלות לשיח הביתי והכיתתי את השאלה, כדי שהילדים יהיו מודעים להשלכות של החשיפה והסכנות הצפונות בה ויחשבו היטב לפני שהם מעלים מידע אישי, כזה או אחר.

לראיון המלא עם פרופ' גוסטבו מש:

אפריקה והפער הדיגיטלי

במסגרת הלימודים בקורס: "שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה: היבטים בינלאומיים" התבקשנו לקרוא את המאמר: "Africa and the Digital Divide" מאת Fuchs, C. & Horak, E., העוסק בפער הדיגיטלי באפריקה. המאמר מציג פער דיגיטלי אדיר בין מדינות אפריקה לבין המדינות המפותחות ומשתמש במושג אפרטהייד דיגיטלי המבדיל בין אלו שיש להם נגישות למחשבים לבין אלו החסרים זאת. פערים אלו הולכים ומתעצמים. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, גדלים פערים חברתיים, כלכליים, פערי השכלה, פערים פוליטיים ותרבותיים.
אזורים רבים ביבשת אפריקה אינם מחוברים לאמצעי תקשורת כלשהם. במקומות בהם קיים חיבור לאמצעי תקשורת- אספקת החשמל אינה סדירה. המחשבים והטלוויזיות מיושנים ואיטיים. תושבים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם עבור שימוש בטכנולוגיות, שכן עלויות השימוש גבוהות ביחס לשכרם הממוצע. השפה מהווה מחסום. רבים אינם יודעים קרוא וכתוב ומבין היודעים- רבים שולטים רק בשפה המקומית ולא באנגלית.
המאמר מציג גישות שונות ביחס לפער הדיגיטלי, בהם Jan Van Dijk, המדבר על פערים בין בעלי נגישות לאינטרנט לבין אלו שאין להם נגישות. לעטנתו, ארבעה מחסומים מונעים נגישות לאינטרנט:
היעדר נסיון דיגיטלי בסיסי, היעדר מחשבים, היעדר מיומנויות מחשב והיעדר הזדמנויות משמעותיות לשימוש באינטרנט ובמחשב.
Jan Van Dijk מייחס חשיבות רבה להיעדר מיומנויות למידה, חיפוש, איתור ועיבוד מידע. הוא טוען שהבדלים בין מיומויות אלו יוצרים פערים קיצוניים בין אוכלוסיות במדינות מפותחות ומתפתחות. אנשים בעלי רמה גבוהה של השכלה והכנסה נוטים להשתמש במאגרי מידע ממוחשבים, עובדה המגבירה את הפער הקיים ממילא. לדעתו, נאיבי לחשוב שסיפוק מחשבים בלבד יפתור את הבעיה. Norris, מתארת את הפער הדיגיטלי כתופעה רב מימדית. היא מבחינה בין פער דיגיטלי גלובלי, פער חברתי ופער הנובע ממידת הדמוקרטיה בשלטון. היא מתייחסת לפערי השכלה, פער אתני, פער גילאי, מצב משפחתי ופער בין יכולות שונות.
המאמר מציג את גאנה ודרום אפריקה כשתי מדינות שפתחו שעריהן לתקשורת עולמית, על ידי מתן זכיונות לגורמים פרטיים, חברות זרות- להפעלת חברות תקשורת. מנסיונן ניתן ללמוד כי שוק ליברלי מביא לנגישות פוטנציאלית גבוהה יותר, אך לא לפתרון הפער הדיגיטלי. קיומם של קווי טלפון קוויים וסלולריים ונגישות לאינטרנט- אינם מאפשרים בהכרח, לבעלי המעמד הנמוך והבינוני נגישות אליהם, עקב העלויות הגבוהות מחד, סדר עדיפויות קיומי מאידך, בנוסף לפערים השונים שהוזכרו לעיל.
במאמר, שתאר מחקר, מובאות מסקנותיהם של החוקרים, עיקר הדברים: ביעור העוני - תנאי הכרחי להתגבר על הפער הדיגיטלי, הקמת תשתיות, טכנולוגיות, יישומי מחשב מתאימים ורלוונטיים לאוכלוסיה ואוריינות דיגיטלית. במאמר מובאות מספר הצעות לפתרון והתמודדות עם המצב. אך לא כולם סוברים שצמצום או סגירת הפער הדיגיטלי הוא-הוא הדבר החשוב במדינות העולם השלישי. Ted Turner מייסד רשת התקשורת CNN, טוען שהעולם השלישי אינו זקוק לטכנולוגיה כי בעיותיו הבסיסיות הן עוני, בריאות ובערות. "למחצית מהאנשים בעולם אין חשמל, למעל בליון מאוכלוסיית העולם אין מים זורמים בבתיהם, תשכחו מהפער הדיגיטלי- הם זקוקים ללחם, מים, בגדים, מקלט וחינוך".
אינני מסכימה עם הגישה הפטרונית והמתנשאת הזאת. אני סבורה, כפי שטען קופי אנאן, המוזכר במאמר, כי מידע ותקשורת הן זכות יסוד בסיסית של כל אדם באשר הוא. לכל אדם יש זכות לחופש ביטוי, חופש הבעה, החופש לקבל מידע בכל מדיה ללא הגבלת גבולות גיאוגרפיים. אסור לנו למנוע זאת ממדינות העולם השלישי!!!
למאמר המלא

על אפריקה, הפער הדיגיטלי והתמודדות עם הבעיה - בסרטון הבא:

בלוג, פומביות ומה שביניהם

מתחילת הלימודים, חברתי מיכל סיוון ואני נוהגות לנהל שיחת תובנות והסקת מסקנות, בתום יום הלימודים, במכונית, בדרכנו הביתה.
הדיון הפעם נסב סביב השאלה - האם למידה פומבית מתאימה לכולם?
בלימודינו, אנו מתבקשים לחוות דעה ולהיות מעורבים בפורום, בויקי, בבלוג וב- HighLearn. הכל חשוף לעין כל - דעות ומחשבות, תוצרים ועבודות וכד'. הפעילות הלימודית מתוקשבת וגלויה ומועלית לבמות משותפות, כחלק מ"חברה חכמה", הלומדת בשיתופיות מתוך הזנה הדדית.
בכיתה המסורתית, לתלמיד קיימת בחירה האם לקחת חלק פעיל בפעילות הלימודית או להיות נחבא אל הכלים, מופנם ושקט. הוא תלמיד מעורב מבחינת הקשבה, שליטה בחומר וביצוע משימות, אך מעדיף שלא להשתתף בפעילויות פומביות. זאת, מסיבות שונות: ביישנות, צניעות, רצון שלא להתבלט, חוסר עניין ואי רצון בשיתוף אחרים במחשבותיו ותובנותיו וכד'.
בלימוד המתוקשב, בהשתתפות החובה בכל המסגרות שהזכרתי, לתלמיד אין בחירה. בעצם, הפומביות נכפית עליו ואין מקום לרצונו ונטייתו האישית. אמנם, יש ביטוי אישי לדעותיו, מחשבותיו ויכולותיו הלימודיות- אך, מה אם אינו מעוניין לחלוק ולשתף אחרים? היכן הבחירה והעדפה האישית? האם אין להם מקום? התנגדותו הפנימית לפומביות לא נובעת מתוך "סנוביות" ורצון "לשמור" את יצירותיו לעצמו... אלא כי זה לא מתאים לאופיו ולנטיות ליבו. האם זה הוגן לכפות השתתפות פומבית בקרב תלמידים? הלא חלק מהציון והערכה היא התרומה לתוצר ולקיחת חלק פעיל בתהליך. האם יש לספק אלטרנטיבה לתלמידים שאינם מעוניינים בכך? מהו הגבול? האם עלולה להיגרם נשירה מהלימודים כתוצאה מאי רצון לקחת חלק בדרך לימוד שאינה מותירה ברירה, הסותרת את האופי של הלומד ונוגדת את רצונו לשמור על צנעת הפרט?!
האם צריך ליידע מראש ולאפשר התנסות, כדי שהתלמיד יבין לקראת מה הוא הולך ולבחון את עצמו האם הדרך הזו מתאימה לו?
כמובן שיש הבדל בין תלמידי ההתמחות שלנו "תקשוב ולמידה" לבין תלמידים מתחומים אחרים. כלומר, חשוב שתלמידי "תקשוב ולמידה" יכירו מנסיון אישי את האפשרויות השונות הגלומות בטכנולוגיות תקשוב, כדי שיוכלו להצביע על יתרונותיהם וחסרונותיהם, לשם הפעלת שיקול דעת פדגוגי האם הטכנולוגיה המסויימת מתאימה לתכנים ולתלמידים מסויימים. בנוסף, כשמדובר באנשים מבוגרים- יש בידיהם בחירה ואולי אפילו יכולת למחות. כשלומדים במסגרת של תואר אקדמי וההשתתפות המתוקשבת הפומבית היא חלק ידוע מחובות הקורס- זה מקובל, כל עוד התלמיד מודע לכך ומוכן להשתתף בזה. אבל, כשמדובר בתלמיד בית ספר, ילד שאינו מרגיש בטחון להשתתף ולהעלות חומרים משלו, ילד בעל דיסלקציה, ילד בעל כושר ביטוי שאינו ברור ומשובח, כתיבה בשגיאות כתיב וניסוח וכד' (כמו גם מבוגרים)- האם איננו חושפים אותו ללעג חבריו? ברור, שבכיתה המסורתית הוא יכול לזכות באהדה על ידי הדגשת תכונות חיוביות שלו והצנעת חולשות...
כמובן שלשיתופיות ולהעלאה פומבית של חומרים יש יתרונות רבים - אך לא כאן ברצוני להתייחס לכך, אלא באתי להאיר נקודה שמיכל ואני דנו בה והתלבטנו לגביה במכונית, בדרך הביתה, בסיום יום הלימודים...

יישומים וחוויות

יש לי מייל המיועד לתלמידים בלבד. אני שולחת להם תרגילים קצרים והם צריכים לענות לי. לא פשוט להקליד בעברית ולא כולם מוכנים להתנסות בכך, אבל לאט לאט הם מצטרפים. אין לנו מחשבים בכיתה, רק שני מחשבים במועדון. עכשיו קיבלתי תשובה מתלמיד חמישי שהרים את הכפפה. באחד הימים, כשהייתי מחוברת, אחת התלמידות יצרה איתי קשר והתכתבנו בעברית. זאת היתה חוויה משמחת לשתינו.

שינוי שם הבלוג- הכרה במציאות והשלמה...

זהו. זה היה קצר. אין טעם להתנגד. האסימון נפל... הוא פה- זאת עובדה. והוא פה כדי להשאר, הבלוג. זהו, זה הבלוג שלי, הבלוג של חנה, נעים מאד.
ברוכים הבאים לבלוג שלי.
להתראות בפוסטים הבאים,
חנה

"חנה והבלוג- שם זמני" על שום מה?

מועדים לשמחה
קיבלנו משימה: לפתוח בלוג לימודי ולרשום בו מחשבות, דעות, מסקנות וכל העולה על הדעת, בהיבט לימודי כי הבלוג שלנו "משמש לצורכי למידה". מה זה אומר? ובכלל- אני ובלוג?! בלוג ואני?! האחרונה שתהיה מוכנה לחשיפה שכזו. עד כמה חשיפה זה מחייב וכמה החלק "הלימודי" מגן עליך, אם בכלל, מפני חשיפה? התלבטתי לגבי שם הבלוג. בתחילה קראתי לו רק "חנה". רציתי להוסיף "הבלוג של חנה", אבל זה נראה לי לא טבעי לי. לכן החלטתי שאתן לו שם זמני, עד שארגיש שהבלוג שלי ואני מחוברת לעניין.
אודה שיש בי סקרנות כיצד אוכל לרתום "בלוג" לתחום ההוראה שלי וכיצד הוא יכול לשרת את תלמידי... יש לי שנה לגלות זאת... מאמינה שעד אז הדברים יתבהרו...
פסח כשר ושמח,
חנה