רשת חברתית כסביבת למידה בהוראת שפה

שילוב רשת חברתית בהוראה מהווה, בעיני, אתגר. חברתי מיכל ואני דנות בכך רבות, בנסיעותינו המשותפות לבתינו, בתום יום הלימודים. שתינו עוסקות בהוראת שפה. אנו מתלבטות בשאלה כיצד ניתן לשלב את הרשת החברתית, כפייסבוק, כסביבת למידה ללומדי שפה שניה. בלימוד שפה, רוכשים אוצר מילים בסיסי, המתרחב עם הזמן. בסביבת למידה חשופה (גם אם היא מוגבלת לכיתה בלבד), אנו חשות כי יש בכך טעם לפגם. לתלמיד אין שליטה על מבנה השפה, תבניות הלשון, שליטה בזמנים ויכולת הביטוי שלו מוגבלת. גם אם ניתן משימות מדורגות, עדיין יהיו כאלה שלא ניתן יהיה להבין "למה התכוון המשורר...". שגיאות כתיב וניסוח עלולות להפוך את הניסיון לעילג ואף לפגיעה בלומד (בכבודו) ו/או בלמידה.
יכולת תקשורת מילולית, בע"פ ובכתב, היא היעד של לומד שפה שניה, המאפשרת לו לתפקד בחברה ולהתערות בה. לכן, רשת חברתית, המקיימת תקשורת בינאישית, היא המקום האידיאלי לכך.
על שגיאות כתיב ניתן להתגבר, על ידי כתיבה מוקדמת ב- word, כיוון שהתוכנה תסמן באדום ותתריע. כדי להתגבר על שגיאות ניסוח יש צורך ביותר מכך. האם להציע לתלמידים בדיקה ותיקון שגיאות לפני העלאת חומרים?! מצד אחד, יש בכך פגיעה בספונטניות. מצד שני, עצם ההקלדה בעברית יש בה תרומה למיומנות המחשב בעברית. התחושה ש"כתבתי בעברית ברשת (בפייסבוק, בבלוג, בויקי, בטוויטר וכד')" אין לה תחליף. הסיפוק יש בו כדי לעודד כתיבה חופשית, תגובות לחברים ושיתופיות במטלות לימודיות.
יש לתכנן את המשימות כך, שבהדרגה יתרחב היקף הכתיבה, תחת ביקורת עצמית של הלומד וחיזוק בטחונו העצמי בביטוי דבריו בעברית, לעין כל. שילוב מטלות אישיות ומשותפות יתרמו לחוויית הלמידה ולהישגים.
אני מקווה שבהמשך אמצא את הדרך לעשות זאת....

אינטרנט ואנונימיות? אין חיה כזאת

בעידן גוגל ופייסבוק, כל המידע שאנחנו חושפים על עצמנו באינטרנט, בסלולר, בכרטיס האשראי או ב-GPS חשוף לעיני גורמים מסחריים, ממשלתיים ואפילו גורמים עוינים.
מה משמעות הדבר מבחינתנו כהורים, מחנכים וכמורים?
עובדה זו מהווה חיזוק לטענה שיש להשתמש בטכנולוגיה בחוכמה ובגבולות. החשיפה של הילדים, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות, חושפת אותם ואת סביבתם למעקב אחר פרטים אישיים, שהיו בטוחים שגילו רק לחבריהם, על פי בחירתם. הכתבה ב"TheMarker": "תשכחו מפרטיות באינטרנט" מ- 22.8.10, מעידה שהדברים הרבה יותר מורכבים ומסובכים. חברות כגון גוגל, עורכות מעקב אחר הרגלים של הגולשים, מאפיינות אותם ואף סוחרות במידע אותו ליקטו אודות הגולשים. מצב זה מעמיד את המחנכים בפני אתגר חדש, לא פשוט, אשר מצריך חשיבה מערכתית, כיצד להנחות ילדים (וכלל האוכלוסיה) לגלישה נכונה וזהירה, אם יש כזאת, ברשת. למעשה, חלק ניכר מן המידע נאסף גם ללא רצון הגולש, אלא מתוך מעקב אחר היסטוריית הגלישה שלו. כיום, לא ניתן להימנע מגלישה לשם חיפוש מידע, כך שברגע שהתחברת- נחשפת! תוכנית הלימודים של "עידן המידע" צריכה לכלול הסברים וחשיפה לסכנות, בעזרת דוגמאות מממקרים שקרו בעבר, כדי להמחיש לילדים את עוצמת הטכנולוגיה. התחושה כאילו אתה כותב משהו בין קירות הבית למישהו מסויים, היא שגויה ומטעה וכפי שמתואר בכתבה המוזכרת, גוגל סורקת אפילו את הדואר האישי ב- gmail שלנו ועושה שימוש במידע! מציאות כזאת, מאירה את ההוראה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו) באור חדש.

רשתות חברתיות- מענה לצורך בסיסי של האדם כיצור חברתי

פרופ' גוסטבו מש, ראש החוג לסוציאולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, ערך מחקר אורך על מגמות חברתיות ברשתות החברתיות בישראל. מן המחקר עולה כי כל מגזר תעסוקתי מעדיף רשת חברתית אחרת.
המחקר מצא כי כ- 60% מהגולשים הישראליים, חברים ברשתות חברתיות בישראל. והמספרים כל הזמן בעליה.
בראיון שנערך עימו, פרופ' מש מתייחס למספר שאלות:
* מה הפך את הרשתות החברתיות לכל כך פופולריות?
- פרופ' גוסטב מש מסביר כי התקשורת מתווכת מחשב, כל האפליקציות נמצאות בהישג יד, בצורה קלה מאד לשימוש, המאפשרות שמירת קשר עם הקרובים, הצגה עצמית וקבלת מידע אודות אחרים בקלות.
* באילו רשתות חברתיות האנשים גולשים, מלבד פייסבוק?
- השאלה המרכזית שהם בדקו היא: מי משתמש במה, איפה ולאילו מטרות?
והתשובה: בפייסבוק משתמשים כולם: צעירים ומבוגרים, בעלי משפחה ושאינם בעלי משפחה. בטוויטר, כרגע משתמשים אנשים צעירים בעיקר, סטודנטים, "דור האינטרנט". דה מרקר קפה ממוקדת במרכז, הולכת וקטנה עם הזמן, כי יש לה תחליפים. הגיל הממוצע 40, עם ייצוג יתר לנשים. ללינק-אין ייצוג יתר של גברים.
הבחנה נוספת: בפייסבוק משתמשים בעיקר למטרות אישיות. לינק-אין זוהי רשת חברתית- עסקית, המשמשת בעיקר לגיוס כח אדם.
פרופ' מש מוסיף ואומר כי היווצרות התרבות והתוכן בתוך הרשת היא בידי המשתמשים. כל מעבר או הצטרפות לרשת חברתית גוררת בעקבותיה הצטרפות מעגל החברים, בני המשפחה והמקושרים.
מה זה אומר על התרבות שלנו, העניין שאנו מנהלים את החיים שלנו ברשתות חברתיות? האם זה בא על חשבון החיים האמיתיים? המחוייבות שלנו לעבודה והשעות הרבות שאנו מקדישים לה מחייבות אותנו למצוא כל דרך אפשרית לשמירה על הקשרים החברתיים שלנו. הרשתות החברתיות עונות על צורך בסיסי-חברתי הקיים בנו ולכן הן מצליחות כל כך.
השאלה, עליה אין הפרופ' מרחיב את התשובה- היא: היכן עובר הגבול? זוהי השאלה המרכזית. היום, כאשר בעזרת טלפון סלולרי כל אחד יכול לדעת היכן אני נמצאת, זה משרת אותנו כחברה? אין עוררין על מיקומה וחשיבותה של רשת חברתית. כיום היא עובדה מוגמרת וחלק בלתי נפרד מן התרבות שלנו. אך, בהיות הרשת החברתית חשופה, גלויה ומפורטת כל כך, האם הגבול הוא אינדיבידואלי וכל אחד מחליט איפה הוא מציב את הגבול שלו? האם ניתן להגביל אחרים? האם צריך לקבוע גבולות? שאלות רבות, סביב אותו עניין... והזמן, כנראה, יעשה את שלו ויכריע...
בינתיים, כהורים, כמורים, כמחנכים- איננו יכולים להמתין. יש להעלות לשיח הביתי והכיתתי את השאלה, כדי שהילדים יהיו מודעים להשלכות של החשיפה והסכנות הצפונות בה ויחשבו היטב לפני שהם מעלים מידע אישי, כזה או אחר.

לראיון המלא עם פרופ' גוסטבו מש:

בלוג, פומביות ומה שביניהם

מתחילת הלימודים, חברתי מיכל סיוון ואני נוהגות לנהל שיחת תובנות והסקת מסקנות, בתום יום הלימודים, במכונית, בדרכנו הביתה.
הדיון הפעם נסב סביב השאלה - האם למידה פומבית מתאימה לכולם?
בלימודינו, אנו מתבקשים לחוות דעה ולהיות מעורבים בפורום, בויקי, בבלוג וב- HighLearn. הכל חשוף לעין כל - דעות ומחשבות, תוצרים ועבודות וכד'. הפעילות הלימודית מתוקשבת וגלויה ומועלית לבמות משותפות, כחלק מ"חברה חכמה", הלומדת בשיתופיות מתוך הזנה הדדית.
בכיתה המסורתית, לתלמיד קיימת בחירה האם לקחת חלק פעיל בפעילות הלימודית או להיות נחבא אל הכלים, מופנם ושקט. הוא תלמיד מעורב מבחינת הקשבה, שליטה בחומר וביצוע משימות, אך מעדיף שלא להשתתף בפעילויות פומביות. זאת, מסיבות שונות: ביישנות, צניעות, רצון שלא להתבלט, חוסר עניין ואי רצון בשיתוף אחרים במחשבותיו ותובנותיו וכד'.
בלימוד המתוקשב, בהשתתפות החובה בכל המסגרות שהזכרתי, לתלמיד אין בחירה. בעצם, הפומביות נכפית עליו ואין מקום לרצונו ונטייתו האישית. אמנם, יש ביטוי אישי לדעותיו, מחשבותיו ויכולותיו הלימודיות- אך, מה אם אינו מעוניין לחלוק ולשתף אחרים? היכן הבחירה והעדפה האישית? האם אין להם מקום? התנגדותו הפנימית לפומביות לא נובעת מתוך "סנוביות" ורצון "לשמור" את יצירותיו לעצמו... אלא כי זה לא מתאים לאופיו ולנטיות ליבו. האם זה הוגן לכפות השתתפות פומבית בקרב תלמידים? הלא חלק מהציון והערכה היא התרומה לתוצר ולקיחת חלק פעיל בתהליך. האם יש לספק אלטרנטיבה לתלמידים שאינם מעוניינים בכך? מהו הגבול? האם עלולה להיגרם נשירה מהלימודים כתוצאה מאי רצון לקחת חלק בדרך לימוד שאינה מותירה ברירה, הסותרת את האופי של הלומד ונוגדת את רצונו לשמור על צנעת הפרט?!
האם צריך ליידע מראש ולאפשר התנסות, כדי שהתלמיד יבין לקראת מה הוא הולך ולבחון את עצמו האם הדרך הזו מתאימה לו?
כמובן שיש הבדל בין תלמידי ההתמחות שלנו "תקשוב ולמידה" לבין תלמידים מתחומים אחרים. כלומר, חשוב שתלמידי "תקשוב ולמידה" יכירו מנסיון אישי את האפשרויות השונות הגלומות בטכנולוגיות תקשוב, כדי שיוכלו להצביע על יתרונותיהם וחסרונותיהם, לשם הפעלת שיקול דעת פדגוגי האם הטכנולוגיה המסויימת מתאימה לתכנים ולתלמידים מסויימים. בנוסף, כשמדובר באנשים מבוגרים- יש בידיהם בחירה ואולי אפילו יכולת למחות. כשלומדים במסגרת של תואר אקדמי וההשתתפות המתוקשבת הפומבית היא חלק ידוע מחובות הקורס- זה מקובל, כל עוד התלמיד מודע לכך ומוכן להשתתף בזה. אבל, כשמדובר בתלמיד בית ספר, ילד שאינו מרגיש בטחון להשתתף ולהעלות חומרים משלו, ילד בעל דיסלקציה, ילד בעל כושר ביטוי שאינו ברור ומשובח, כתיבה בשגיאות כתיב וניסוח וכד' (כמו גם מבוגרים)- האם איננו חושפים אותו ללעג חבריו? ברור, שבכיתה המסורתית הוא יכול לזכות באהדה על ידי הדגשת תכונות חיוביות שלו והצנעת חולשות...
כמובן שלשיתופיות ולהעלאה פומבית של חומרים יש יתרונות רבים - אך לא כאן ברצוני להתייחס לכך, אלא באתי להאיר נקודה שמיכל ואני דנו בה והתלבטנו לגביה במכונית, בדרך הביתה, בסיום יום הלימודים...

ה- twitter בהוראת שפה

ניתן לנצל את ה- twitter בלימוד סינכרוני וא-סינכרוני. אך, בעיני, כוחו ועוצמתו- בלימוד סינכרוני, כאשר התלמידים מתבקשים להגיב בזמן אמת למשימה שניתנה, כך שבעת ובעונה אחת מתקבלות תגובותיהם של כל התלמידים, תוך זמן קצוב של המורה.
כתנאי לכך חייבת להיות נגישות למחשב לכל תלמיד באופן מיידי.
ב- twitter אפשר להשתמש לאחר העלאת נושא לדיון, וכל תלמיד צריך לצייץ את דעתו בעניין. לאחר הצגת בעיה התלמיד צריך להציע פתרון. ניתן לערוך הצבעה בעד ונגד – עם או בלי נימוקים.
בהוראת השפה העברית ניתן לנצל את הרעיונות הנ"ל כדי לתרגל מבעי לשון ותבניות לשוניות, כגון: כדאי+ שם פועל.../ לו הייתי X, הייתי עושה... – לתירגול תנאי בטל/ לתרגל משפטי תנאי קיים / להבעת דעה להשתמש ב: לפי דעתי.../ לדעתי../ אני מסכים עם.../
כאשר יש פועל בעל משמעויות שונות, כגון: "להזמין" (תור, חברים למסיבה, טכנאי, כרטיסים לסרט וכד') – כל תלמיד שולח משפט משלו.
אפשר גם לתרגל זמנים: המורה נותנת לכל תלמיד משפט שונה להמרה. לאחר הציוצים של כולם- מתקבל מגוון משפטים עליהם עוברים כולם ביחד, כשהמורה מקרינה על הלוח את כל התשובות. כך גם לגבי כל הדוגמאות הקודמות.
אחד היתרונות של ה- twitter הוא המצגת השטוחה- הגלויה של המסר, כלומר באופן מיידי הכל גלוי לעין (בניגוד לפורום, למשל). כך, ניתן לערוך דיון לאחר הציוצים של כולם. זה חוסך זמן, כל אחד משתדל לדייק בלשונו כיוון שהוא יודע שהדברים יוצגו על הלוח ומתקבל מגוון רחב של תשובות/ תגובות, המהווה בסיס מפרה לנושא הנלמד.

twitter

בשבועיים האחרונים אנו מתנסים ב twitter . כשמסתכלים ברצף ה"ציוצים", נראה כי כל אחד מפריח לחלל מחשבה, דעה, אסוציאציה, קישור, ככל העולה על רוחו. נכון שהכל קשור בלמידה, כי בזה אנו עוסקים, מדי פעם יש תגובות והתייחסויות האחד לדברי האחר. בהתנסות זו לא הוגדר לנו מה לצייץ, כך שהיה הרבה מקום ליצרתיות וביטוי עצמי. ככלי בכיתה, ה twitter יכול לשמש כאמצעי להעברת מסרים, דעות וכד'. הוא נוח כי הוא פתוח ושטוח, כלומר הכל גלוי ללא צורך לפתוח קישור, כמו בפורום, למשל. הכל ניכר לעין וניתן להתרשם מהדברים במבט חטוף. האם אשתמש ב twitter בכיתתי??...