תקשוב כתפיסת עולם

היום היתה לי שיחה קצרה במקום עבודתי. לפני מספר ימים דיברתי עם אותה אישה והיא אמרה לי שהיא מעוניינת ללמוד לתואר שני. הצעתי לה ללמוד תקשוב, כי היא מתאימה מאד לתחום והיא יכולה לשלב אותו בעבודתה (בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי). היא גילתה סקרנות. בשיחתנו היום כששאלתי אותה מה החלטתה בעניין, היא צחקה ואמרה שלא צריך להגזים. היא תעשה קורסים בתקשוב. לא צריך תואר שני בשביל זה. שיחה נוספת שניהלתי מעט לאחר מכן היתה עם מורה, שאין לה מיומנויות מחשב. חיפשנו חומר על חודש תשרי. עד שהגיע הספר שרצתה להיעזר בו, הצעתי לה לחפש באינטרנט. תשובתה היתה שהאינטרנט דל ותמציתי!
כשנזכרתי מאוחר יותר במהלך היום בשיחות, נזכרתי בעצמי בתחילת הלימודים ובתהליך שעברתי, כמו גם רבים מחבריי, ביחס לתקשוב. הקורסים הרבים, ובהם: "טכנולוגיות כסוכני שינוי בבית הספר", "קוגניציה תקשוב ולמידה", "טכנולוגיות ידע בחינוך", "שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים מתוקשבים", "טכנולוגיות תקשוב ותקשורת למידה", "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" ועוד, ובאמצעותם- החשיפה לטכנולוגיות המשמשים ללמידה וההתנסויות בשילוב טכנולוגיות, שבאו לאחר מכן, בנוסף לקורסים כלליים כמו הקורס "סוגיות במדיניות החינוך", שעסק בשינויים במדיניות החינוך בארץ, באנגליה ובארה"ב תוך מבט לעתיד, חוללו את השינוי בגישה.
ברור שלא מספיק לדעת שקיימת טכנולוגיה כזאת או אחרת. עד שלא מנסים באמת, עד שלא עוברים תהליך שינוי תפיסתי מחד והתנסות מאידך, אי אפשר להבין במה מדובר. הוראה ולמידה מתוקשבות אינן דומות בשום אופן ללמידה/ הוראה משולבת מחשב, בדרך המוכרת למורים רבים. כדי להצליח לחולל שינוי בהחדרת התקשוב למערכת החינוך בישראל, יש צורך לצמצם תחילה את הפער התפיסתי ביחס למושגי היסוד הקשורים בתקשוב. כדי לחולל שינוי יש צורך לחשוף את המורים לתוכניות מתוקשבות עתירות טכנולוגיה, להעביר אותם תהליך לשינוי תפיסתי והכרתי כי מה שהיה ומה שמוכר להם- שונה, מגוון, עשיר ומעשיר וכי עליהם להשתנות כדי להתאים עצמם להוראה במאה ה- 21, בהתאם למדיניות התקשוב של מדינת ישראל, כחלק מ"חברת המידע" בה אנו פועלים.

הקונסטרוקטיביזם ניצח!

בשבוע שעבר, במקום יום לימודים רגיל, חווינו יום "לימוד מרחוק". ישבנו בספרייה עם שפע משימות והתמודדנו בצוותים עם המטלות שהונחתו עלינו. התחושה היתה קשה ומתסכלת: "כל מרצה חושב שהוא יחיד", "אם אני משלם כל כך הרבה כסף - שילמדו אותי בתמורה. למה אני צריך לעבוד כל כך קשה כדי ללמוד?", "יכולתי לשבת בבית, לקבל את רשימת המטלות ולעשות אותם בזמני החופשי", "בלאו הכי אנחנו לומדים הכל בכוחות עצמנו", נשמעו טענות מכל עבר (אני, כמובן, מקצינה למען הדיון והעלילה...). התחושה היתה שהקונסטרוקטיביזם ניצח - אנחנו מותשים! מהי הגישה הקונסטרוקטיביסטית? בקיצור ניתן לומר שמדובר בהבניית ידע על ידי התלמיד. על פי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, המורה אינו מלמד אלא מנחה ומכוון את התלמיד ומציב בפניו משימה שיש לפתור. עם משימה זו עליו להתמודד בצוות, בעזרת חיבור ל"מרכז המידע העולמי"- האינטרנט, ולא רק. לאחר שהתלמיד חוקר ולומד את הנושא, עליו לארגן את הידע שלו ולהבנות אותו משפע מידע לידע מועיל, המתאים לנושא בו הוא דן, בעבודה שיתופית עם חברי הצוות.
בלימודינו במכללה מופעלים עלינו עקרונות הקונסטרוקטיביזם. קשה להיות תלמיד קונסטרוקטיביסטי: הוא חייב להיות פעיל, לתור אחר מידע, לסנן, לעבד ולארגן אותו, לשתף ולהתייעץ עם חבריו בדרך לסיכום הדברים, מתוך תחושת אחריות ומחוייבות לצוות איתו הוא פועל. המרצה- נמצא שם, משגיח מן הצד כמנחה ומכוון על פי מחוון- זהו היעד. לשם תגיע, כמעט, בכוחות עצמך. זהו קונסטרוקטיביזם במיטבו. במיטבו? זה נכון, אולי, לגבי התלמידים של היום, הגדלים לתוך זה (או אמורים לגדול). אך, הדור שלנו, שלא ידע קונסטרוקטיביזם מהו, מצפה ש"יאכילו" אותו והמידע "יוגש בכפית". ריבוי המשימות מתיש אותנו והתחושה היא ש"הכל אנחנו לומדים בעצמנו". קונסטרוקטיביזם, כבר אמרתי?!...
יש עוצמה וכח ביכולת לימוד עצמי. צריך לדעת ללמוד ללא עזרה. זוהי מיומנות חשובה מאד. בחברת המידע, בה אנו מצויים כיום, זהו כרטיס כניסה להצלחה. חוויתי זאת בעבר כשלמדתי תיכנות. אחד הדברים שלימדו אותנו שם היה ללמוד בכוחות עצמנו. זאת, מכיוון שתחום זה משתנה ומתפתח בתדירות גבוהה ונדרש מהמתכנת להתעדכן באופן שוטף.
גם בעבודתי, כמורה באולפן, אני מיישמת שיטות קונסטרוקטיביסטיות ורואה את התרומה של לימוד בצוותא להטמעת הידע.
נכון. קשה להיות תלמיד קונסטרוקטיביסטי, אך יעילות הלמידה אינה מוטלת בספק. המכללה מלמדת אותנו קונסטרוקטיביזם מהו בבחינת "נאה דורש- נאה מקיים"...

התלבטות: לסגור או לא לסגור את הבלוג לצפיה- זאת השאלה...

כשהתחלנו את פרוייקט כתיבת הבלוג, המשימה היתה קשה מאד עבורי. המחשבה על חשיפה בכלל וחשיפה שהיא ללא גבולות בפרט- הידיעה שכל אחד יכול לקרוא מה שקורה בנבכי נשמתי ובמחשבותי, היו גורם מפריע ברצוני לבטא את עצמי. כתבתי את הפוסטים כמי שנכפה עליו הר כגיגית, מתוך מחוייבות למשימה ותו לא.
והנה, אני מופתעת מעצמי. במפגש האחרון עם גילה (ד"ר גילה קורץ), ראש המגמה, היא הודיעה כי ניתן לחסום את הבלוג לצפייה ולאפשר לאנשים מסויימים, באופן מבוקר ובשליטתי, לצפות בבלוג. לו האפשרות הזו ניתנה מלכתחילה- אין לי ספק כי הבלוג שלי היה רחוק מעין כל, אך כעת, אני מופתעת שלא מיהרתי לחסום את הבלוג באותו רגע ויתרה מזאת- אני מתלבטת אם לעשות כן. מה קרה? איזה שינוי חל שמנע ממני את הפעולה הכל כך טבעית ותואמת את סגנון חיי?
א. כנראה שהתרגלתי לרעיון וקיבלתי ש"השד לא נורא כל כך".
ב. אני מתלבטת האם אכתוב בצורה אחרת, כשאדע בדיוק מי הקוראים, כך שלמעשה אכתוב באופן ישיר ואישי אליהם? כיצד סגירת הבלוג לכלל תשפיע על התכנים ואופן הכתיבה שלי?
ג. מתחשק לי לערוך "מחקרון" (ברוח ה"מחקרונים" שעשינו במהלך הלימודים...). במחקרון אני רוצה לבדוק מה מידת החשיפה של הבלוג שלי. אני פונה אליכם, העוקבים אחרי הבלוג, לשתף אותי בעובדה זו ולציין האם ברצונכם שאוסיף אתכם לרשימת התפוצה, במידה ואחליט להגביל את הצפיה בבלוג. את תשובותיכם כתבו כתגובה, בהמשך לרשומה זו.
תודה על שיתוף הפעולה,
חנה